תפריט נגישות
חדשות

מס הכנסה

בתי המשפט מתקשים לעכל את הלכת משה סמי (18.12.08)

אורי גולדמן, עו"ד
גולדמןושות'– משרד עורכי דין

ברור לכל, כי תכליתה של קביעת פרק זמן בו צריכה הרשות המנהלית לקבל החלטה, היא, בין היתר, צמצום חוסר הוודאות המשפטית בה שרוי אדם/נישום כאשר טרם ניתנה בעניינו החלטה. כאשר מגביל המחוקק פעולה מסוימת בזמן - בין שקובע תקופת התיישנות מוגדרת ובין שמונע פעולה מסוימת כעבור זמן קצוב - הכוונה הברורה היא לא לאפשר תביעות או הטלת חיובים ופתיחת חשבונות כעבור אותו מועד. ובמילים אחרות (וצר לנו אם נישמע כמו אנשי צבא):צריך "לעמוד בזמנים". חובת ה"עמידה בזמנים" חלה גם על הנישום, אך מקבלת משנה תוקף ככל שמדובר ברשות מינהלית, ה"נהנית" מ"חזקת התקינות".

לצורך הענין בחרנו להתמקד בסד הזמנים המוגדר בסעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"), הקובע, בין היתר:"אם ... בתום שנה מיום שהוגשה השגה, ... לא השתמש פקיד השומה בסמכויותיו ..., יראו את ההשגה כאילו התקבלה;".

פירוט פשטני מילולי של הוראה זו לא משתמע לשני פנים ועל פניו הסטטוס כלפי הרשות המינהלית צריך היה להיות אחיד וברור -"איחרת – פיספסת".

יפים לענין זה דבריה של כב' השופטת, ס' נשיאה, ש. וסרקרוג, בעמ"ה (חי') 526/04עדן ש.א חברה בע"מ נ' פ"ש חדרה, שם נכתב: "קיומו של "מס טוב" מכתיב לדעתי, בין היתר, שעקרונות קביעותיו לרבות אופן ניהולו של הליך ההשגה, ובכלל זהעמידה בלוח הזמניםהמוכתב בהוראות החוק יהיה דווקני, תוך צמצום מרביואולי אף מוחלט, מלהאריך את תקופת התיישנות של המשיב הנתונה לו בדין.נוהל אחיד, פשטני וברור, יש בו גם לתרום לשמירה על עיקרון השוויון. כאשר אורך תקופת ההתיישנות למתן החלטה על ידי פקיד השומה נזכר בהוראת חוק, לא יכולה להינתן הארכה לרשות המס לצורך קבלת החלטה בהשגה, ככלל..."

נוסיף גם את החלטתו של כב' הש'מ. אלטוביהבעמ"ה 1155/04,שירצקי (איזי) יחזקאל ואח' נ' פ"ש ת"א 4, שם נדון סעיף 152(ג) ונקבע: "משקבע המחוקק סד זמנים לסיום מלאכה זו על המשיב היה לעמוד בלוח זמנים זה על מכלול המשמעות הרחבה של הכנת הצו" (והכוונה באותו מקרה היתה שעמידה במועד צו- הינה לאחר קבלת הצו ביחד עם נימוקי השומה).

מתי יודע אדם שנתקבלה החלטה בעניינו? כאשר הוא מקבל את ההחלטה-
שוב, על פניו זהו דבר פשוט וברור, אך במשך שנים רבות פסקו בתי המשפט בהתאם להלכה "ישנה" בשםהילכת ביר(ע"א 568/78פ"ש נ' יצחק ביר), הלכה אבסורדית, לפיה משעה שקבע פ"ש השומה את המס בצו שבכתב, נפסק "מירוץ הזמנים", גם אם הצו עדיין לא הומצא לנישום, למשל צו שנכתב והוחזק אצל פקיד השומה במגירה (!!!).

למזלם של הנישומים (לפחות כפי שחשבו), ביום 22.4.07 בע"א 5954/04פ"ש י-ם 1 ואח' נ' משה סמי ואח', קבע ביהמ"ש העליון, כי יש לסטות מהלכת ביר ולקבוע, כי "מירוץ הזמנים" יפסיקרק כאשר הצו יומצא לנישום, שכן: "סמכותו של פקיד השומה לשום את הנישום אינה יוצאת... מן הכוח אל הפועל כל עוד מצוי הצו בידיעתו הבלעדית של פקיד השומה". יצויין, כי מקרה זה תלוי ועומד בדנ"א בביהמ"ש העליון בענין התחולה הרטרו-אקטיבית של ההלכה (דנ"א 3993/07).

הנישומים, שחשבו שסוף סוף עקרון הוודאות וההסתמכות חלוט ומעתה יהיו כללים ברורים ואחידים של התיישנות, שוב "התבלבלו" לאחר שביהמ"ש הכניס למשוואה עיקרון נוסף –"עקרון תום הלב". עיקרון זה, כפי שעולה מהפסיקה בנושא, תפקידו "להתגבר" על הלכת משה סמי.

כך למשל עולה מהחלטתו האחרונה של כב' הש'מ. אלטוביהמיום 30.11.08,בבשא 13876/08 בעמ"ה 1021/07מרוז מנחם נ' פ"ש ת"א 3(להלן: "ענין מרוז"). בענין מרוז, על פניו פקיד השומה איחר את המועדים הקצובים להוצאת השומה- דבר שעל פי הלכת משה סמי אמור היה להביא לבטלות הצו. באותו מקרה, במהלך דיון שומה נמסרה לנישום הודעה, כי בדעת המשיב לדחות את השגתו, כאשר לכל המייצגים המופיעים בדיוני שומה ברור, כי הודעה שכזו היא בנאלית בדיוני שומה ובמקרים רבים היא "אוטומטית" ועולה כחלק מ"אמצעי לחץ" של הרשות לצורך הדיון ו/או המו"מ. ככל הנראה, הדבר אף היה ברור לבית המשפט, אשר קבע: "מסירת הודעה בעל פה או בכתב לנישום כי בדעת המשיב לדחות את השגתו אינה
card blanchלהארכת המועד הקבוע בסעיף 152(ג) או לכרסום בקביעות בית המשפט העליון בענין סמי". לא זו אף זו, בענין מרוז אף "התגבר" הנישום על טענת המשיב, כי רוה"ח של הנישום היה מחובר למחשבי המשיב (שע"מ) ויכול היה לבדוק את תיקו של הנישום המיוצג על ידו בזמן אמת, שעה שנפסק: "אין בכך משום הטלת חובה על המייצג לבחון במועד זה את תיקו של הנישום במשרד המשיב", "אין בעצם החיבור והיכולת לבחון אם נקבע צו אם לאו, משום תחליף מסירה". בנוסף יצויין, כי בענין מרוז בדק ביהמ"ש גם האם הומצא הצו בפקס במועד, מאחר והמייצג הצהיר שהצו לא הגיע לידיו ולא הגיע למשרדו.

על פי ההיגיון ורוח הדברים אמור היה בית המשפט לקבל את טענת ההתיישנות, דהיינו לקבל את הערעור על הסף.אלא מאי?

על אף הדברים שנכתבו בענין מרוז, לא מקבל בית המשפט את הערעור על הסף בקובעו, כי: "סד הזמנים כמו סעד ההתיישנות אינם עומדים בפני עצמם והם ביטוי תכליתי לעקרונות שביסודם. גם אם נדרשת מעם הרשות הקפדה יתירה בעמידה באילו, תעשה זו בצד עמידה על התנהלות תמת לב מצד הנישום".

ור' גם עמ"ה 1129/05,פנט אריק נ' פ"ש ת"א 4שם קובעת כב' הש'ד. קרת, כי: "כאשר הצווים הומצאואליו כשבוע בלבד לאחר הפגישה האחרונה, טענת התיישנות של מספר ימים אותה העלה המערער, הינה טענה בלתי ראויה ויש בה משום חוסר תום לב".

לסיכום:מס הכנסה ורשות המיסים מקבלים "הנחות"

מן האמור לעיל מסתמן, כי על אף ההלכה הברורה בענין משה סמי, שוב מקבלת רשות המסים "הנחות" על חשבון הנישום. לטעמנו, מן הראוי שרשות המסים, כמו גם בתי המשפט יבינו ויאמצו את המובן מאליו-נוהל אחיד, פשטני וברור, אשר נקבע בהלכה ברורה של בית המשפט העליון, יש בו לתרום לשמירה על עיקרון השוויון, קל וחומר כאשר מדובר ברשותמינהלית ה"נהנית" מ"חזקת התקינות".

או במילים פשוטות יותר, המופנות לרשות המסים: "פיספסת-שילמת".